יחד, מעבר למליםהעצמת א.נשים וקידום השלום

ומה התחדש במצבן של נשים בישראל בשנים האחרונות? לא הרבה ולא לטובה

Women in Israel A State of Their Own

Ruth Halperin Kaddari. University of Pennsylvania Press, 320pp, 59.95 $

ידע הוא כידוע כוח, ולכן לא ייפלא ששפע המידע על הפלייתן השיטתית של נשים בישראל בכל תחומי החיים מוסתר מן הציבור הרחב, כמו גם מגופים ומוסדות שהיו צריכים לקדם נשים בכל מגזרי החיים. כך טוענת באומץ ד''ר (למשפטים) רות הלפרין-קדרי בספרה החדש, הכתוב אנגלית, ''נשים בישראל: מדינה משלהן''.

הלפרין-קדרי ניהלה ב-1997 את המחקר הרשמי על מצבן של נשים בישראל, שנערך במסגרת ההתחייבות שקיבלה על עצמה מדינת ישראל עם חתימתה על CEDAW, האמנה הבינלאומית לביעור כל סוגי האפליה נגד נשים. כבר במהלך עריכת המחקר נתקלה הלפרין-קדרי במחסור חמור במידע על נשים, בתופעה של נתונים קיימים שאינם מתפרסמים. כך, למשל, היא מדווחת שמדינת ישראל אינה מודעת לעוני של הנשים בה, כי המחקרים הרשמיים על עוני שעושה המוסד לביטוח לאומי פשוט אינם מפולחים על בסיס מין. מאותה סיבה לא ניתן גם להשוות את מצבן הסוציו-אקונומי של משפחות חד-הוריות שבראשן גבר לאלה שבראשן אשה. בהקשרים אחרים היא מצאה שבידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היו נתונים על נשים שמעולם לא פורסמו בשום פרסום רשמי.

חמור מכך: לאחר שהכינה את הדו''ח, ולאחר שוועדת האו''ם דנה בו ופירסמה את מסקנותיה והמלצותיה, קיוותה הלפרין-קדרי שהדו''ח, המסקנות וההמלצות יתורגמו לעברית ולערבית, כנדרש, ויופצו לפחות בקרב גופי המדינה. ואולם הדו''ח, המסקנות וההמלצות לא תורגמו ולא פורסמו, ובכך, קובעת הלפרין-קדרי, הוחמצה לחלוטין ההזדמנות להשתמש בממצאים ובניתוחיהם לשם התמודדות משמעותית עם מצבן של נשים בישראל.

ספרה החדש, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, מושתת על הדו''ח שהכינה, והוא הופך את המידע על נשים בישראל ואת ניתוחיה של המחברת לזמינים לסטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות, ולמי שקונים ספרות אנגלית ב-amazon.com ודומותיה. אך הספר לא יגיע לסטודנטים ולסטודנטיות בישראל, ובוודאי שלא למשרדי הממשלה ולגורמים ציבוריים, שלפחות לכאורה היו צריכים להיות מעוניינים במידע שבעזרתו ניתן לתכנן מדיניות לסגירת הפערים, מלחמה באפליה וקידום מצבן של נשים בישראל. אלה יוכלו להמשיך ליהנות באין מפריע מן הבערות המתוקה הפוטרת מהצורך לעשות.

כשל המידע המערכתי העמוק שחושף הספר עולה בקנה אחד עם מסקנתה העיקרית של הלפרין-קדרי: מצבן של נשים בישראל אינו מושפע ממדיניות אופרטיבית, אקטיבית כלשהי, אלא הוא פועל יוצא של מגמות כלליות של החברה הישראלית. לא מחשבה, תכנון ופעולה מושכלת ומכוונת מניעים שינויים במצבן של נשים בישראל, אלא תופעות חברתיות, כלכליות, פוליטיות רחבות מזדמנות ומשתנות, שנותנות אותותיהן גם ביחס למצבן של נשים. במלים פשוטות: כמו בהקשרים רבים נוספים במציאות הישראלית, אין תכנון, אין חזון, אין חשיבה מסודרת לטווח רחוק או נטילת אחריות. יש התפתחויות ''ספונטניות''.

גם חוקים פרוגרסיביים לעילא ולעילא אינם נאכפים, והופכים מיד עם חקיקתם לאות מתה בספר החוקים. הסירוב העקבי לדעת, ההתעלמות מהמחויבות הבינלאומית לתרגם את מסקנות ועדת האו''ם והמלצותיה, מבטיחים שדינמיקה זו לא תשתנה גם בעתיד. לכן מן הראוי ומן ההכרח שגוף ממלכתי מתוקצב, כמו הרשות לקידום מעמד האשה ליד משרד ראש הממשלה, יקבל עליו לתרגם את הספר לעברית, לפרסמו באתר האינטרנט, כך שיהיה נגיש לכל, ולעדכנו באופן שוטף, כך שנתוניו וניתוחיו יהיו תמיד עדכניים ורלבנטיים.

''נשים בישראל: מדינה משלהן'' אינו מתיימר להביא ואינו מביא ממצאים חדשים ומפתיעים. הספר מלקט מידע שאספו גופים ממלכתיים (כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), מוסדות פרטיים (כמו מרכז אדוה) וחוקרות וחוקרים באקדמיה (כמו נינה תורן, שלמה הרשקוביץ ודפנה יזרעאלי). ייחודו של הספר ברוחב היריעה שהוא פורש. על פני 12 פרקים וכמעט 300 עמודים שוטח הספר נתונים וניתוחיהם ביחס לנשים בהשכלה, בבריאות, בעולם העבודה, בהקשר הרווחה, בזירה הציבורית, בחיי המשפחה ובהקשר של אלימות מינית נגדן.

הנתונים מתייחסים לשנות התשעים של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21, והם מצליחים להרכיב תמונה מלאה של הזנחה ממלכתית שיטתית, אדישות מושרשת וקיפוח עמוק בכל תחומי החיים. ניתוחה של הלפרין-קדרי מראה כיצד לכל אלה מצטרפים אופיה הדתי-הקלריקלי של המדינה, והעיסוק הבלתי פוסק בסוגיות ביטחון וחרדות קיומיות, שמעמיקים את הקיפוח וההזנחה, הופכים אותם ל''טבעיים'', ''הכרחיים'' ושקופים, ודוחקים אותם באופן קבוע מסדר היום הציבורי.

חלקנו קוראות (וקוראים) מדי פעם דו''חות המתפרסמים בעיתונות היומית, ואם הם מחרידים דיים, הם מצליחים אולי לקבל דקות אוויר ספורות בתקשורת האלקטרונית. חלקנו יודעות (ויודעים) שמחקרים בתחום הבריאות נוטים להתמקד הרבה יותר במחלות שגברים סובלים מהן, ולא באלה הטיפוסיות לנשים (כמו סרטן השד), שסל התרופות מכיל תרופות הנחוצות לגברים ולא כאלה הנחוצות לנשים, שהזנחת אוכלוסיית הקשישים היא בעצם הזנחתה של אוכלוסיית הנשים החלשה ביותר, שלחצים חברתיים מביאים נערות בישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, לפגוע בבריאותן על ידי דיאטות צום מזיקות.

חלקנו מכירות (ומכירים) היטב את תסמונת ''תקרת הזכוכית''. אנו יודעות (ויודעים) שלמרות שרוב המורות בישראל הן נשים, גברים הם בעלי המשכורות הגבוהות יותר אפילו במערכת החינוך, והם המשמשים כמנהלים וכנושאי שאר התפקידים הבכירים. חלקנו מכירים את המחקרים המלמדים שדווקא המוסדות האקדמיים בישראל, שתפקידם להעניק לנשים כלים לצמצום הפערים החברתיים, הם מן המפלים ביותר במדינה. למרות שרוב הסטודנטיות בכל הרמות הן נשים, וכ-40% מכלל המרצים הם מרצות, רק 20% מהפרופסורים החברים הם נשים, ורק פחות מ-10% מהפרופסורים מן המניין, שמשתתפים בניהול העצמי של העולם האקדמי, הם נשים. רובנו יודעים גם שדבקותה של מדינת ישראל בדיני המשפחה הפטריארכליים של העדות הדתיות פוגעת קשות בזכויות יסוד של נשים ישראליות, וחושפת אותן לסכנות כגון עגינות. אך עד כה לא היה בידנו ספר מלא ומקיף המכיל את כל הנתונים הללו, אלה לצד אלה, חושפם לאור יום ומנתחם ללא מורא. בכך חשיבותו הרבה.

חולשתו המרכזית היא בכך, שכתוצרים רבים של הוצאות ספרים אקדמיות יוקרתיות הוא התיישן עוד לפני שראה אור. הנתונים והניתוחים המוצגים בו חשובים ומאירי עיניים, אך מתייחסים ברובם לעשור הקודם ומקצתם לראשית המאה הנוכחית, ולכן תורמים יותר להבנה היסטורית התפתחותית של מצב הנשים בישראל מאשר להבנת המציאות המיידית. זוהי חולשה הטבועה בכל ספר אקדמי המציג נתונים משתנים, ולכן אתר אינטרנט שמתעדכן תדיר יכול - וצריך - לשרת את המטרה באופן יעיל לאין שיעור.

ומה, אכן, התחדש במצבן של נשים בישראל בארבע השנים האחרונות? לא הרבה ולא לטובה. העדר החזון והתכנון נותר כמובן יציב. מצב הנשים ממשיך להשתרך בעייפות אחרי מגמות כלליות של המשק והחברה, ומכיוון שמצב המשק והחברה, כידוע, מידרדר במהירות, כך גם מצבן של נשים. עקב האבטלה הקשה בשנים האחרונות יותר ויותר נשים סובלות מאבטלה, עוני ומצוקות נגזרות כמו במגורים ובבריאות. עקב הרעת תנאי העבודה במשק ושחיקת מעמד העובדים, יותר ויותר נשים מאבדות זכויות סוציאליות בסיסיות, ותנאי העבודה שלהן מחמירים. עקב הגידול המהיר בפער בין עשירים לעניים, יותר ויותר נשים נדחקות אל התחתית, ועמן הילדים שבטיפולן. עקב התגברות האלימות, יותר ויותר נשים נרצחות, מוכות, נאנסות. החוקים הפרוגרסיביים המבטיחים זכויות נשים אינם נאכפים.

מעבר לכך, בשנים האחרונות ניכרת תופעה קשה של ''backlash'' ביחס להתקדמותן של נשים. אולי בשל ההישגים הקטנים שנשות ישראל כן הצליחו לרשום לזכותן בסוף המאה העשרים נוצרה בציבור (בעיקר ציבור הגברים) תחושה, שלא רק שנשים השיגו שוויון זכויות מלא, אלא הן אף השתלטו על כל תחומי החיים. בתגובה (שאינה בהכרח מודעת, אך היא ניכרת במקומות רבים), לא רק שנשים מקודמות פחות בשל היותן נשים, אלא רבות נדחקות מעמדות כוח ומוחלפות על ידי גברים ששבים וכובשים מעוזים חשובים. כך בתפקידים בכירים בשירות המדינה (משרד המשפטים והפרקליטות הם דוגמה מצוינת), כך בצבא וכך במוסדות פרטיים.

התגובה הציבורית מבוששת לבוא. רוב הציבור, כפי שמציינת הלפרין-קדרי, שבוי עדיין ב''מיתוס השוויון'' המיגדרי, ומסרב לראות. הציבור, ככלל, אינו רגיש לגילויים בוטים וחד-משמעיים של קיפוח נשים, הפלייתן, הדרתן והשתקתן. אסתפק בדוגמה קטנה וממחישה. בחלק ב' של ''הארץ'', הפובליציסטי, הנותן במה ציבורית לדוברים המבטאים קולות שונים ומעלים סוגיות מגוונות, מופיעות, בממוצע, שתיים עד שלוש נשים בשבוע מתוך כ-30 כותבים. כלומר פחות מ-10%. זוהי תופעה שיטתית ומתמשכת.

וקרן האור, לסיום? ישראליות צעירות, שחלקן חזקות ואסרטיביות לאין שיעור מבנות הדורות הקודמים, אולי יידעו לראות, לא לפחד ולא להתבייש, לדרוש לדעת ולשנות.

ספרה של ד''ר אורית קמיר ''שאלה של כבוד'' ראה אור בהוצאת כרמל