יחד, מעבר למליםהעצמת א.נשים וקידום השלום

אני עומדת במעגל

בתוך ים האיבה והכעס מתעקשות ניצן גורדון, וואפה בובו ותמר כרמלי, להכשיר נשים יהודיות וערביות, מורות וגננות, ללמד מורשת אחרת של חיים בדו קיום. אי של שפיות בשכונה קטנה בעכו.

נסעתי לעשות כתבה על נשים יהודיות וערביות, מורות וגננות שמנהלות מפגשי דו קיום.
חומרים מוכרים. לא צפויות שם הפתעות רבות. כבר היינו שם, לא? אז זהו שלא.

מדובר בקבוצת נשים שלומדות את עצמן, את האני שלהן ואת אפשרויות האהבה, ומאמינות שמתוך כך יתרמו לדו קיום הלוטה כרגע בערפל, אשר קשה למדי לראות אותו מבעד לשברים ולמוות.

הן עובדות על הפלת חומות הדעות הקדומות בין אדם לאדם. בין אישה לאישה, בין ערבייה ליהודייה, ומתוך כך, מהחיבור הזה, נוצרת קרבה שרק מתוכה אפשר לפנות אל הדור הבא, אל הילדים, ולהטמיע בהם את אהבת הזולת וקבלת האחר והשונה ממך.

מפתח תקווה לעכו הנוף בחלונות הרכבת משתנה מהר מאד. קרבת הים מעוררת קמצוץ של אופטימיות, שהעולם יכול להיות טוב יותר. וכשרואים את חומת עכו ואת הגלים הנשברים אליה שוב ושוב, הלב נשבר על כך שגם מקום יפה כל כך התמלא בכעס, מרירות, ריחוק ושנאה.

הוגה הרעיון היא ניצן גורדון, והיא מגשימה פה חלום. כשהייתה ילדה, עברה משפחתה לשנים אחדות לדרום ארצות-הברית. שם למדה בבית הספר האזורי וחוותה גילויי גזענות קיצוניים. במהלך שהות המשפחה בארצות-הברית, למדה ניצן ריקוד, והחלום שלה היה לרקוד מול בעלי הדעות הקדומות והמציקים, כך שמתוך ריקודה יבינו את מהות הכאב והסבל שהם גורמים לה, ויפסיקו. החלום המסוים הזה לא מומש מעולם.

אבל לאחר שירות בצה''ל ולימודי תואר ראשון חזרה לארצות-הברית ללמוד ריפוי בתנועה. כשחזרה ב-1989 החלה להדריך מורות וגננות יהודיות וערביות בתנועה. כך היא עושה עד היום.

אל ניצן גורדון הצטרפו תמר כרמלי, וואפה בובו, אשת חינוך ומנחת קבוצות. קבוצות בהנחייתן פועלות כבר ארבע שנים. בקבוצה שבה אני ביקרתי הן הכשירו את אלישבע בנשטיין, בעלת M.A. ביחסים בין תרבויות ורקע בתנועה ואת נאוואן עקר, גננת שעברה כבר פעמיים את הקורס, מתוך כוונה שבתום 24 המפגשים ו-112 השעות הן יוכלו להצטרף למעגל ההנחיה.

כשדיברתי עם המנחות לפני שהגיעו המשתתפות, שבתי והתעקשתי. חיפשתי את הדו קיום, איפה התכנית? להיכן נעלמו הפעילויות עם הבריסטולים? השונה והשווה?
בסוף הבנתי; זה לא ככה... המשתתפות ישתמשו בתנועה, בכלים ובמשחקים שילמדו פה כדי להנחיל לילדים את התכונה הבסיסית של 'להרגיש קרוב ולקבל גם את השונה ממך', טבלאות והיסטוריה אין פה.

אבל אני עדיין מתעקשת, הרי הילדים חוזרים הביתה, ובעיקר שם הם ניזונים בדעות הקדומות, בשנאה ובריחוק. מה אפשר לעשות נגד זה?
תשובתן מציעה נקודת אור אחת: הילדים הם התקווה. ובאמת החלום האמיתי, מתוודות כולן כמעט פה אחד, הוא להעביר קבוצות כאלה גם להורים, כי אז הן באמת נוגעות כמעט בכל הפינות בחייו של הילד, כך גם המעגל גדל וגדל.

היה קשה מאד לקבץ את הקבוצה הזו אחרי השבר שהיה בעכו, ''ובעצם זה מה שמיוחד,'' אומרת ניצן. ''הקבוצה הזו מיוחדת משום שהנשים שהגיעו אליה הן פה למרות...''

גם למנחות עצמן לא היה קל. במהלך האירועים הקשים שהתחוללו בעיר נוצר נתק של כמה שבועות. ''הייתי צריכה את השקט הזה לעצמי'', מספרת וואפה. ''רציתי לכעוס, לא רציתי לדבר, חוויתי שבר פנימי מאד גדול שהיה לי מאד קשה להתמודד איתו''. לאחר כמה שבועות הן נפגשו בביתה של וואפה, פגישה קשה וכואבת. ''בסופו של דבר הן חברות שלי, לא רציתי להפסיד אותן, רציתי שיבינו מה עובר עלי'', אומרת וואפה. היו הטחות של דברים, היו צעקות ובסוף הפגישה חיבוק גדול. הפגישה הזו החזירה לוואפה ולשאר המנחות את האמון ביחיד, את התקווה. הן חברות כבר שמונה שנים, אוהבות זו את זו באמת, והן הבינו שהן חייבות להמשיך; אין דרך אחרת.

לפני הפגישה עצמה נפגשות המנחות לסשן שבו הן מנקות ומכינות את עצמן לקראת נתינה ללא גבולות, שלא יהיה משהו שיפריע להן בדרכן להעניק לנשים האחרות. כל אחת בוחרת לה אחת שתקשיב רק לה, למה שעומד בדרכה היום, שתחבק אותה. כשאתה מוציא את הפחד הגדול ביותר החוצה, הוא כבר קטן בעשרות ממדים, ובאמת כשהגיעו משתתפות הקבוצה, הן היו שם רק בשבילן, מנחות, חברות ויותר מהכול אמיתיות.

הקורס נערך במרכז לאישה הערבייה, והוא מוכר בידי משרד החינוך לגמול השתלמות. בדלת החלו להיכנס הנשים: צעירות ומבוגרות יותר, מורות וגננות, קיבוצניקיות ועירוניות, דתיות וחילוניות. מלבד היותן נשים קשה היה למצוא מכנה משותף. אבל לפחות משהו אחד איחד אותן מתחילת הפגישה – ההסתייגות מהפולשת, כלומר ממני.

זוהי פגישתן השנייה, הן עדיין לא מגובשות בתוך עצמן, וכבר אני פה, כדי לסקר, לבלוש. השלתי מעלי את כל סממני העיתונאית והשתלבתי במעגל. לאט לאט הרגשתי שנופלות המחיצות, ויכולתי רק לחוש צער על כך שבשבוע שלאחר מכן לא אהיה כאן.

בתחילת הפגישה ישבנו במעגל, וכל אחת אמרה את שמה וסיפרה משהו ''חדש וטוב'' שקרה לה השבוע. איזה יופי, מישהו מכריח אותך לשכוח מהכאוס הזה בחוץ, מהדאגה הבלתי פוסקת בהווה ומאי הוודאות והפחד מהמחר. כל המשתתפות הן אימהות שבאו לשלוש שעות של פסק זמן מהחיים, ולאורך הפגישה הן מבטאות את הקושי להינתק, אפילו לשלוש השעות האלה. לא משנה מה הן עוברות פה ; בחוץ החיים לא עוצרים. בבית מחכים להן הילדים, הכביסה וכל השאר, אבל ההתחלה הזו של הפגישה מכניסה לתוך בועה של חיוביות – חדש וטוב, חדש וטוב. שבוע אחר כך עוד מצאתי את עצמי ממלמלת את צמד המלים הזה כמו מנטרה.

בקורס נוקטים דרכים שונות להורדת המחיצות:

דרך התנועה מנסים להפנים את הרעיון שנפש וגוף הם אחד, ומושפעים ישירות זה מזה, ולכן מי שמשוחרר בגופו, גם נפשו תצא לחופשי.

דרך המגע, במקרה הזה מסאז', מגיעים אל חשיבותה של האכפתיות כלפי מישהו אחר ברמה הגופנית. שוב, שחרור הגוף הפותח את המוח לרעיונות חדשים ולראיית דברים בדרך חדשה. מלבד זאת, כשאתה עושה מסאז' טוב למישהו, עליך להתרכז בו כל כולך, כך שכאן לומדים להקשיב גם ברמה הלא מילולית.

דרך שותפויות ההקשבה המשתתפות לומדות להקשיב באמת, ללא סייגים ושיפוט. טכניקת ההקשבה אומרת שיחס אמיתי בין בני אדם מתחיל בהקשבה. גם דיאלוג אמיתי בין ערבים ליהודים יתקיים, רק אם נתחיל להקשיב איש לרעהו.

דרך המשחקים והדרמה ניתן לשחרר מתחים פנימיים, למחוק גבולות ובינינו ולשפר את הביטחון העצמי.

אלישבע העבירה לנו תרגילים בתנועה. מדהים לראות את הפריחה של אחת מול המבוכה והמבט הלא ממוקד של האחרת. טוב נכון, האחרת היא אני. אבל השתדלתי. קשה לגוף לשכוח פתאום שאסור לו להתבלט ושהוא לא כל כך יפה בשביל לנוע ולנוע בחופשיות כזו. הוא לפעמים שוכח ויוצא לחופשי, אבל בעיקר נזכר במקומות ובהזדמנויות כאלה, שצריך לעבוד על זה, שאי אפשר ככה, שהגוף הוא חלק ממשהו... הסתובבנו בחדר. אף אחת לא מתכוונת לעמעם את האורות? המשימה הייתה להיפגש עם מישהי שנקרית בדרכך ולעשות ביחד איתה תנועה כלשהי, אמאל'ה!!!

ממקום מסתור כלשהו הוציאה אלישבע מטפחות שלא ראיתי מאז שיעורי ריתמיקה בכיתה א'. התחלקנו לזוגות ורקדנו עם המטפחת. כל אחת בתורה עושה תנועה ומעבירה לבת זוגה. היו שם בחדר ריקודים שקטים וריקודים נועזים, כל אחת מתמודדת עם גופה, עם הגוף שמולה, עם זוג העיניים ועם היצירתיות והמעוף של עצמה. זה לא נגמר.

המעברים ממשימה אחת לאחרת היו מהירים. השלב הבא היה לרקוד במעגל עם המטפחת ולהעביר אותה לבאה בתור ושכולם יספיקו. לזוג העיניים היחידות שהביטו בך נוספו כל השאר. לא פשוט, אבל פתאום גם לא כל כך נורא. בשלב הזה חשבתי לעצמי: עוד שלושה-ארבעה מפגשים, ואני דופקת להם פה הופעת יחיד שלי ושל הגוף שלי ביחד. תוך כדי התנועה בחדר הבחנתי שאצל רבות מהמשתתפות כאילו פתאום נדלק האור, כאילו עמוק מבפנים עלה משהו שהוא כולו שלהן וגורם להן להרגיש בחיים.

את חלק התנועה וההתרוצצויות סיכמה ''תופסת חיבוקים''. התופסת צריכה לתפוס את מי שעומדת בטלה מחיבוקים, ואז היא הופכת להיות התופסת. הי, רק לפני שעה הכרנו!!!.... אבל מתברר שאין כמו חיבוק, לא?

תמר העבירה לנו את החלק שנקרא ''שותפויות הקשבה'', שיטה המתבססת על האמונה שלגוף ישנו דרכי ריפוי משלו, שבכי משחרר ומרפא, שזה בסדר לבכות וששותפינו לחיים יכולים לעזור לנו, על ידי הקשבה תומכת ונתינת מרחב לבכי, להשתחרר מהמעצורים ולהביא אותנו לפעול ממקום נכון ונקי ולא מתוך רגשנות.

כאן לומדות המשתתפות להקשיב למי שזקוק לכך, בלי לשפוט תכנים, בלי הרבה שאלות מנחות, בלי דוגמאות מהבית, בלי שזו מולן תהיה חברה שלהן. הן לומדות להסתכל ישר בעיניים, לשתוק ולהקשיב, להקשיב, להקשיב ולהקשיב.

תמר אמרה שאילו מישהו היה מקשיב לנו מינקות עד עכשיו, הכול היה נראה אחרת. היא הזכירה לנו שאת תגובותינו הבסיסיות ביותר, העוזרות לנו להתמודד, אנחנו מנטרלים מינקות; אם לתינוק נופל ונשבר הביסקוויט ובאותו רגע חרב עליו עולמו, אנחנו מיד נעשה הכל כדי שיפסיק לבכות, וילד בגן שמקבל התקפת צחוק- באיזהו שלב נעצור אותו, כי זו כבר לא התנהגות.... ונשלח אותו לצד שיירגע. אנחנו לא מבינים שאלה הדרכים של הגוף שלנו לעזור לעצמו; צריך רק להרפות קצת משליטה ולהקשיב.

התחלקנו לזוגות ותמר ביקשה שנספר על האירוע הקשה ביותר שאנחנו יכולות להיזכר בו מהילדות.
הו, מנוחה ונחלה שלי, הגעתי הביתה; הקשיבה לי אישה מופלאה שחוותה הרבה בחיים וכבר משתתפת בסדנאות מעין אלה. העיניים שלא הרפו מעיני, היד שאחזה בחוזקה בידי, השתיקה שלה שלא הפרה את הביטולים העצמיים שלי ואת הפחתת ערך האירוע גרמו לי להיפתח אליה. הי עולם אתה שומע? מישהו מקשיב לי ושומע אותי...
איזו הרגשה מופלאה. טפו טפו טפו הכל בסדר עכשיו, והייתה לי ילדות מצויינת, אבל מאורע קטן של חמש דקות, כשהייתי בת שבע, גרם לי מאז והלאה – והבנתי את זה תוך כדי שיחה איתה – להאמין שאף אחד לא באמת יקשיב לי עד הסוף, בלי לערב את עצמו, בלי לשפוט, בלי לזכור להזכיר לי את זה אחר כך.

וזה לא פשוט, לא פשוט לשכוח שמולך יושבת אישה, ערבייה או יהודייה, אישה שונה ממך. היא אומרת דברים שברור לך שהם לא נכונים. בא לך לנער אותה, להסביר לה, להפסיק להקשיב לה, כדי שתבין שזה לא ככה, אבל לא! תמר לימדה אותנו להקשיב, רק להקשיב.

לקראת סוף הפגישה, סופסוף כיבו את האורות (האורות שלא כיבו אותם בחלק התנועה, זוכרים?) וואפה וניצן הדריכו את הנשים איך לעשות מסאז'ים זו לזו.

לפי הסיכום בסוף, רבות מהן יגיעו לפגישה הבאה ולו רק בשביל המסאז', הדקות האלה שמפנקים אותן לפני החזרה ליומיום עד לפגישה בעוד שבועיים.

חלק מהנשים אמרו שלאורך כל הפגישה הן חיפשו את התוכן, את ה'דו קיום' שהבטיחו להן, וחלק אמרו שאילו היה תוכן אחר מזה שישנו כרגע, הן לא היו מגיעות. הן שבעו מדיבורים ודווקא האלטרנטיבות שמציע מעגל הפגישה הזאת הן באמת מקרבות בין אדם לאדם.

הקיבוצניקיות הקפיצו אותי לרכבת. במכונית שמענו על הפיגוע בחדרה ; עוד שני הרוגים ו- 61 פצועים – פיגוע שבדיעבד גילינו שלא הפרידו בין יהודים לערבים – ומיד טלפונים לבני הבית לשמוע שהכול בסדר, להפריד בין הילד הקטן וגדולים שמציקים לו. בחזרה לחיים, למועקה שאופפת אותנו פה בישראל בחודשים האחרונים.

איזו תהום פעורה בין החיבוקים, ההקשבה, הצחוק והליטופים בחדר, בשכונה שקטה בעכו, לבין החיים האמיתיים.

רק שנצליח, רק שיהיו פחות שנאה, פחות פחד. אנחנו כבר בפנים. מי מצטרפת? מי רוצה גם? מהחלונות ברכבת כבר אי אפשר לראות את הים. חושך, רק ההשתקפות שלי על הזכוכית. אז מה יהיה?