יחד, מעבר למליםהעצמת א.נשים וקידום השלום

תאוריית הדמעות

כאשר הביוכימאי וויליאם ה. פריי השני החליט ללמוד את נושא הבכי הוא תהה לגבי דמעות של רגש. הוא ידע שבטבע תפקודים ביולוגים שכבר אינם נחוצים להישרדות נעלמים עם הזמן. לכן הוא הניח שליכולת להזיל דמעות יש איזו שהיא מטרה פיזיולוגית.
לאחר חיפושים של שנתיים שלא הניבו תוצאות למצוא נתונים מדעיים, פריי החליט לערוך ניסויים משלו.

המחקר הרשמי שלו על הבכי, שהתחיל ב-1979, והוביל לפרסום ספרו ב-1985—המיסתוריות של הדמעות – מתחיל עם ההנחה כי דמעות של רגש מוציאות מהגוף כימיקלים מסוכנים, המיוצרים על ידי הגוף כתגובה למתח, וכך משחקות הדמעות תפקיד חשוב בהחזרת האיזון הכימי לגוף.

פריי התחיל את מחקרו בניסיון למדוד ולהשוות את ההרכב הכימי של דמעות הרגש לעומת דמעות הנוצרות בעקבות גירוי (בצל, יתוש, אבק). הוא היה מודע לכך שיש חלבונים מיוחדים בתוך הדמעות המתפקדים בניקוי רעלים בעוד הם משתלטים על גורמים מזהמים ומווסתים את שיעור (קצב) הריאקציה (התגובה) הכימית, הוא ביקש לבדוק אם דמעות הרגש ודמעות הגירוי שונות בריכוז החלבונים המצוי בתוכן.

הוא גילה שריכוז החלבונים בתוך דמעות הרגש הינו ב- 21% גבוה לעומת הריכוז בדמעות של גירוי. הוא אף גילה שהדמעות האנושיות מכילות את האנדורפין הנקרא leucine-enkephalin וגם את ההורמון adrenocorticotropic) ACTH) וההורמון prolactin.

האנדורפין leucine-enkephalin נחשב כבעל השפעה על תחושת הכאב ועל וויסות שינויים הנגרמים ע''י לחץ במערכת החיסון, בעוד ש ACTH משוחרר ע''י בלוטת יותרת המוח ומהווה סמן למצב של לחץ (מתח).

יתכן שהמרתקת ביותר היא התגלית של פריי לגבי ההורמון prolactine שנמצא אף הוא בתוך הבלוטה המייצרת דמעות. הורמון זה ממריץ (מעורר) הנקה בבלוטת השד והוא הניח שההורמון אף ממריץ את יצירת הדמעות בבלוטה המייצרת דמעות. פריי ידע שרמות הפרולקטין אצל נשים הן ב 50 עד 60 אחוזים גבוהות מאשר אצל גברים והוא הניח כי באופן תיאורטי הרמה הגבוהה יותר של פרולקטין מורידה את סף הבכי--- וזה אולי מסביר מדוע נשים בוכות יותר מגברים. פריי אף הניח שקיימים הבדלים אנטומיים בין בלוטת הדמעות של גברים ונשים, הנחה שמאז קיבלה אישוש במחקרים.

פריי מודה שבעוד שהבדלים הורמונליים ואנטומיים תורמים להבדלים בין בכי אצל נשים וגברים , התניה חברתית משחקת תפקיד מרכזי בהגדרת התנהגות הבכי של הזכר. הוא קיבל מכתבים מגברים שלא בכו מאז ילדותם וכעת מעוניינים לרכוש מחדש את היכולת הזו. בשנות ה-20 לחייו פריי בעצמו נהיה מודע לעובדה שמאז גיל 12 הוא לא הזיל דמעה. הוא עשה מאמץ מודע להביע רגשות והצליח בסופו של דבר לבכות כאשר הוא מתרגש או מעוצבן ומרוגז.

פריי מקווה שמדענים אחרים יתמקדו במחקרם בצדדים הביולוגים של הבכי. הוא מאמין שמחקר על הדמעות ישפוך אור על הצד הביוכימי של הרגשות.

''להשתחרר דרך בכי'' הוא כפי הנראה יותר מאשר ביטוי פיגוראטיבי, זהו אולי תיאור מדויק של מה שקורה כאשר הגוף נפטר מכימיקלים הנוצרים במצבי לחץ. מצד שני כאשר אנו מחזיקים את הדמעות בפנים אנו מפריעים לגוף לחזור למצב של איזון לאחר מצב של מתח. או לדברי פריי: ''כאשר אנחנו מלמדים ילדים לדכא או להדחיק רגשות ולא לבכות, אנו עושים להם נזק גדול (שרות-דב) בכך שאנו גוזלים מהם את אחת מתגובות ההסתגלות של הטבע למצבי לחץ''.

לבריאות! בכי מבורך בסדנת 'יחד מעבר למילים'